החברה הכלכלית לפרדס חנה כרכור בע"מ נ' ערן יקיר

פסק דין

התביעה היא לתשלום דמי שכירות.

התובעת היא חברה עירונית וניהלה, כנטען בכתב התביעה, את נכסי המועצה המקומית פרדס חנה כרכור. על פי האמור בתביעה הוסמכה התובעת לטפל מטעם המועצה בכל הכרוך בניהול הנכסים ובכלל זה בגביית דמי השכירות ובהשכרת הנכסים.

הנתבע שכר נכס, חנות, והתביעה הוגשה בגין דמי שכירות שלא שולמו.

הנתבע הכחיש את קיומה של יריבות משפטית וטען שלא הוכחה זכותה של התובעת לבוא בנעלי המועצה ולתבוע ממנו דמי שכירות.

אני דוחה טענה זו.

הנתבע חתום על הסכם שכירות עם התובעת. הסכם השכירות מיום 26.6.00 נחתם על ידי הנתבע כחלק מהסכם הפשרה שהושג בין הנתבע למועצה המקומית פרדס חנה כרכור במסגרת ת.א. 8254/96 בבית משפט השלום בחדרה והנתבע מנוע לכן בנסיבות האלה מלהכחיש כעת את זכותה של התובעת ואת היריבות המשפטית.

הנתבע טען גם כי התובעת לא הוכיחה את התביעה במובן זה שלא הוכחו טענות התובעת לפיהן לא עמד הנתבע בתשלומים כמתחייב מהסכם השכירות ולא הוכחו טענותיה לפיהן הנתבע הפר את חוזה השכירות בכך שהעביר את זכויותיו על פיו לאדם אחר.

אכן התובעת כשלה מלהוכיח את טענותיה לפיהן לא שילם הנתבע את דמי השכירות המגיעים ממנו על פי ההסכם ובמילים אחרות, לא הוכיחה כי דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות על פי ההסכם לא שולמו לה. הטענות שטענה התובעת בעניין הזה בכתב התביעה לא הוכחו כלל ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

התובעת הביאה כעדים מטעמה את מר יהודה וקנין שמשמש כמנהל מחלקת הכספים במועצה מקומית פרדס חנה כרכור, ובנוסף העיד מר אורי מנג'ם שהנתבע שלח לו הודעה לצד שלישי. מר אורי מנג'ם שימש כראש המועצה המקומית במועדים שונים.

איש משניים אלה לא יכול היה להעיד מידיעה אישית על תשלומים שבוצעו או לא בוצעו מטעמו של הנתבע ובגין הנכס נשוא התביעה. מר יהודה וקנין הודה בעדותו כי מונה לתפקידו רק לקראת סוף 2004 או תחילת 2005 וכי עד למועד הזה אין לו כל ידיעה אישית על המחלוקות נשוא תיק זה והמידע שבידו מבוסס על המסמכים שבתיק המועצה.

חרף זאת לא הוצגו על ידו מסמכים כלשהם מעבר לאלה שצורפו לכתב התביעה ובדיקה של כתב התביעה ונספחיו מלמדת כי לא נכלל בהם דף חשבון או נתונים כספיים אחרים שמהם ניתן ללמוד כי לא שולמו דמי השכירות עבור הנכס, כולם או מקצתם.

התובעת כשלה אפוא מלהוכיח את טענותיה בדבר אי תשלום דמי השכירות.

אשר לטענתה השניה של התובעת לפיה הפר הנתבע את הסכם השכירות בכך שהעביר את השימוש בנכס לאחר. בעניין זה ישנה למעשה הודאה מטעמו של הנתבע שכן הנתבע הודה כי כבר בשנת 2001 העביר את הזכויות בנכס למר שמעון וענונו ואף צרף לכתב ההגנה מטעמו הסכם בינו ובין שמעון וענונו, שסומן ב'.

הנתבע טען כי העברת הזכויות למר וענונו נעשתה על דעת נציגי המועצה והתובעת ובהסכמתם ואולם אינני מאמינה לטענה זו.

ראשית, משום שטענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לגירסתו של הנתבע במכתבים ששלח בא כוחו לבא כוח התובעת במהלך שנת 2002.

כך למשל במכתב ששלח ב"כ הנתבע ביום 30/5/02 הכחיש ב"כ הנתבע, בשם הנתבע, כי זה העביר זכויות למר וענונו או לגורם אחר וטען כי: "לא הוסבו זכויות מרשי בנכס. אביו של מרשי עובד בנכס

כבעבר, אלא שבשל התרחבות מרשי לעסק נוסף בגן שמואל ונוכח קושי להמשיך בשני מקומות עבודה, הכניס מרשי שותף לעסק אך לא הסב כל זכויות לא למר וענונו ולא לשום גורם אחר". (סעיף 2 למכתב).

ברור כי מדובר בגירסאות סותרות והנתבע אינו יכול לטעון בעת ובעונה אחת מחד כי העביר את זכיותיו בנכס לוענונו עוד בשנת 2001 ומאידך לטעון כי כלל לא הסב את זכויותיו ולא העביר אותן לא לוענונו ולא לאדם אחר.

הסתירה הזו, יחד עם העובדה שהנתבע עצמו בחר שלא להעיד בפני ולא לעמוד לחקירה נגדית על תצהיר שהגיש כעדות ראשית מטעמו, מביאה אותי למסקנה כי לא ניתן להאמין כלל לגירסתו לפיה העביר את הזכויות לשמעון וענונו, בהסכמת התובעת וכי מאז העברת הזכויות אין עליו חבות כלשהי.